אחת הסוגיות הסבוכות במאבק הטרור הערבי בישראל הוא בסוגיית חיסול ממוקד על סמך ידיעות מודיעיניות בלבד. לא בלבד שזהו מעשה מדינאי בעל פוטנציאל דק לאזלת יד. הרי שיש בזה למרבה הכאב גם שאלות מוסריות העומדות על הפרק. גם אם מדובר בחשודים במעשי זוועה כמו ביצוע פעולות טרור וסיוע לטרוריסטים.

השאלות היסודיות העומדות בפרק חוק ומשפט בנושא זה הם רבות ורגישות ביותר. בעידן הישראלי בו כל קבל עם ועדה יצא חוצץ נגד ספרו של הרב שפירא "תורת המלך" בו הובאו צידוקים הלכתיים להרג ערבים על סמך טיעונים. שגם על חשש של מיעוט יש אפשרות להרוג אותם, אפילו אם הם חפים משפע מצד הדין. להקצנה זו כמובן שהמשפט הישראלי לא מייחל להגיע. אלא שהסוגיות מסתבכות ומתקשות, נוכח הלחץ ההולך וגובר מצד מדינות אירופה על המדיניות הממשלתית בישראל כלפי פלסטינים. המדיניות הממשלתית בישראל לטענתם נוהגת באזלת יד כלפי כל מי שחשוד בספק ספיקא של חשד בפעילות טרור. נוסיף לזה את הפעילות של חיסול ממוקד הנהוג בצה"ל, שמאפשר לחסל טרוריסטים ומשתפי פעולה על סמך מידע מודיעיני בלבד. לא רק זאת שלעתים נפגעים חפים מפשע של ממש מפעילות שוטפת זו.

לכאורה על מה צדדי המחלוקת? הצד הראשון שנעסוק בו הוא סוגיית הזכאות של כל אדם להישפט על עונשו לפי משפט הוגן. פרט לרגעי מלחמה של ממש. כל אדם החשוד בכל מעשה חבלני אשר יהיה לא יכול להיהרג ללא שיעשו בעבורו משפט צדק. והרי המדיניות הממשלתית בישראל מורה להנהגה הצבאית לנהוג במשפט שדה בפני כל מי שיוכל לשמש מסייע לפעולת טרור. אפילו אם לא נודע לנו בוודאות על כך. ורק על סמך מידע מודיעיני אנו ידועים זאת בכל אופן, אין פוצה פה ומצפצף שדבר זה נוגד את המוסר האנושי והטבעי של כל אדם להישפט בטרם הוא מקבל את עונשו. אלא שכאן צריך לבחון עד לאיזה גבול אנו מעמדים יסוד בסיסי אנושי זה מול איומים ביטחוניים. מי יכול לשפוט ולנסח אמנה ברורה בעניין זה. הדלגיטמציה האירופאית שאנו חשופים אליה, נובעת מהפערים השונים בהבהרת מושגים מעין אלו. במדינות האירפאיות בה אין לדילמות מסוג זה מקום ועניין הרי שרק בידינו נשאר הדבר. אך מי יעצב אמנות מסוג זה. שמא אנשי רוח מהשמאל בעלי נטייה ברורה. שמא אנשי צבא הישובים מול ריהוט משרדי ומחליטים החלטות הרי גורל. בסופו של דבר הם אלו שמבינים את ההשפעות הגדולות בכתיבת אמנה חוקתית מסוג זה. גם אם הם יושבים לצד ריהוט משרדי בעת ביצוע ההחלטות.

מכל מקום, הדיון על נושא זה צריך להיעשות בפומבי ופרהסיה. כיום הפרהסיה הציבורית ולצורך העניין בית המדרש הציבורי הוא התקשורת, למשל עורכי דין מובילים דיני משפחה מתאמצים מאוד שעניינים כמו משפחה לא יצאו לעיניי התקשורות כשזה הוא ידוע כנושא רגיש. שם ניתן לנהל דיונים הרי גורל בנושאים אלה ולהביאם למודעות הציבור. אחרי הכל אין זו סוגיה משפטית כמו סוגיית דיני עבודה או פלילים. חוסר החשיפה הציבורית בנושא זה יכולה להביא להקצנה בעניין זה. הריגת חפים מפשע במקרה של חשד בטרור יכול להצדיק כל מעשה של הרג נגד העם הפלשתיני ועל כן ללא מנגנוני בקרה מצד מערכת המשפט, התקשורת והציבור בישראל לא יוכל מצד מוסריות הדבר להמשיך. קרי, על מנת לאפשר לגיטמציה במידת מה לחיסולים ממוקדים באופן שהם מתנהלים כיום אין אנו צריכים להיזהר שבעתיים בטרם נבצע זאת אך מאידך אין אנו יכולים להעלים עין מסוגיה רגישה זו.
היכנסו לאתר איימי בכור-בוני לפרטים